אז גם לי מגיע לכתוב פוסט. אתם אולי מכירים אותי בתור צ'ופ מהפוסטים הקודמים, הבן זוג של חן שגם בין היתר אחראי על התמיכה הטכנית של האתר.

אז אם אני מטפל בכל מיני ענייני אתר למיניהם, מגיע לי גם לכתוב איזה פוסט פעם בכמה זמן.

אחרי שבוע משוגע קצת של ארוחות בוקר, נותר לנו שובר אחד ומיוחד לארוחת ערב במסעדה.

בהתחלה התלבטנו לאן בדיוק ללכת ולבסוף צמצמנו את האפשרויות לשתיים: איטלקיה בתחנה או מל ומישל. כפי שאתם יכולים להבין מהכותרת של הפוסט, נסענו לנווה צדק.

במתחם עצמו לא הייתי מעולם ולכן חשבתי לנצל את ההזדמנות לראות מה בדיוק הולך שם ועל מה כולם מדברים.

מתחם התחנה מעוצב בצורה מאוד יפה ומושקעת, וכנראה לא ממש צריך להיות תל אביבי כדי להבין שרוב האנשים שם לא מתל אביב. למען האמת רוב האנשים שמגיעים לבקר במתחם גם לא מהארץ.

כל זה כמובן לא מפריע, בעצם אפשר להרגיש קצת בחו"ל למרות שאנחנו בסה"כ בדרום תל אביב.

האיטלקיה בתחנה ממוקמת באחת הפינות של המתחם ליד רחבה גדולה. כשהגענו הייתה שם להקה שניגנה כל מיני cover-ים ובכלל האווירה הייתה מאוד נחמדה.

התיישבנו בחוץ כדי להנות מהמוזיקה והבהרנו למארחת שנצטרך תפריטים בעברית (לא משהו ברור כל כך בהתחשב בשאר האנשים במקום).

כמובן גם שלפנו מראש את השובר שלנו ולמזלנו המלצרית שלנו הגיבה בחיוך גדול ואמרה שיש לנו את האחד השוברים היותר שווים שיש להם. אני מודה שהופתעתי, בדרך כלל זוהי לא התגובה הטיפוסית כשלקוח מראה שובר למלצר.

את הערב פתחנו עם פוקצ'ה שהגיעה עם שמן זית וחומץ בלסמי. אני חייב לציין פה שבאיטלקיה בתחנה מכירים את היחס הנכון בין שמן זית לחומץ, 60% – 40%, בניגוד לרוב המקומות בארץ שמתעקשים על יחס של 90% – 10%.

הפוקצ'ה הייתה פשוטה וטעימה אבל בכל זאת כדי לשמור מקום לאחר כך השתדלנו להימנע מלאכול את כולה.

הזמנו שתי מנות ראשונות, חן הזמינה קרפצ'יו ואני הזמנתי קלמרי ברוטב שמנת על חציל אפוי.

המנות הראשונות היו ללא ספק המנצחות הגדולות של הערב. הקרפצ'יו היה פשוט מעולה, מנה מאוד גדולה עם בשר חתוך טוב ורך, פיזור עדין של פרמזן ותיבול מאוד טוב. חן טוענת שזה אחד הטובים שהיא אכלה בחייה.

הקלמרי היה מצוין ועשוי מאוד טוב – לא צמיגי, לא עשוי יותר מדי וגם לא פחות מדי.

אני אישית לא ממש מחבב חצילים (למרות שאני מנסה לשנות את זה) אבל אני חייב להודות שהחציל עצמו בבסיס המנה היה מעולה. כך גם היה הרוטב המעט חמצמץ שהיה על המנה.

אחר כך הגיע תורן של העיקריות. הומלץ לנו על הדניס שמגיע שלם בתנור יחד עם ניוקי תפוחי אדמה וארטישוקים (ואיך אפשר לסרב למשהו כזה) וכמובן מיד הזמנתי.

ההמלצה השניה שקיבלנו הייתה על מנת השרימפס ברוטב, שדי קנתה את חן עם התאור שלה.

אחרי המתנה קלה הגיעו העיקריות והתחלנו לאכול. המנות היו מאוד מושכות, בהחלט ניתן היה לראות שמאוד חשבו על הפרזנטציה שלהן, אבל למען האמת מן הטעם קצת התאכזבנו.

המנה של חן הייתה פשוט עשויה מדי, השרימפס היו צמיגיים והטקסטורה שלהם קצת הרסה את החוויה של המנה (אפשר לראות גם בתמונה שהם מקורזלים טיפה יותר מדי).

גם הרוטב של המנה היה מאכזב וכמעט ולא הורגש במנה. למה לא לשים את השרימפס במרינדה של הרוטב לפני הבישול? פשוט חבל.

גם המנה שלי אכזבה בטעם שלה. הדג היה עשוי מעולה אבל כל שאר המנה הייתה פשוט תפלה.

הסלט שהגיע עם המנה היה חסר טעם לחלוטין, וכך גם הניוקי שהגיע בצד שהיה קמחי מאוד ולא ממש טעים (צפו לפוסט עתידי שבו אני אסביר כמה סודות לגבי הכנת ניוקי).

לארטישוקים היה קצת טעם לוואי של פחית שימורים… עם דג כזה מוצלח למה לפשל בתוספות? שוב חבל.

הניגוד בין המנות הראשונת לעיקריות הורגש מאוד וכשעברנו לקינוחים לא ידענו למה לצפות.

מה שנשמע מאוד טוב בתפריט יכול להיות מאוד מאכזב במציאות.

למזלנו הקינוחים היו מצוינים. חן הזמינה קדאיף עם מסקרפונה וקונפיטורת תות, ואני טירמיסו.

הקינוחים היו גדולים מאוד ופשוט לא הצלחנו לסיים אותם.

אני לא ממש מת על קדאיף אבל המנה הזאת הייתה פשוט מעולה. איזון מצוין בין טקסטורה של מסקרפונה, טעם חזק של תות ואיזון עדין של קדאיף.

הטירמיסו שהזמנתי הייתה גם מצוינת – אוורירית, עם טעם מצוין של קפה ובלי יותר מדי מרירות של אלכוהול.

את הערב אפשר לסכם בכך שהיה נחמד מאוד.

אני בכיף הייתי חוזר למקום לאכול איזה קרפצ'יו או אולי קינוח וקפה.

מתחם התחנה, נווה צדק

א'-ו' 09:00-24:00

ש' 10:00-24:00

יש לארבעתנו (אני ובן זוגי, וחן ובן זוגה) מסורת ארוכה של ארוחות שחיטות ביחד ואין ספק לחלוטין שהארוחה הזו לא גרעה מקודמותיה… בסוף, באופן שהיה צפוי לחלוטין, משום מה, לחן ולבני זוגנו היקרים, נכנעתי לבקשותיה של חן (מישהו יכול לעמוד בהן??) והסכמתי לכתוב על החוויה האחרונה. דווקא הפעם לא הגענו עם ציפיות יותר מדי, קראנו המון ביקורות רעות, באותו ערב אפילו שמעתי ב"גיא פינס" שמסעדת הבסטה יומרנית ויקרה מדי ולמעשה עד סוף הארוחה לא היינו בטוחים שהגענו באמת ל"בסטה"- אינדיקציה לשם המסעדה בתפריט, בכניסה למסעדה או בכל מקום אחר לא תמצאו בשום מקום…

לאחר הליכה קצרה יחסית מהחניון הקרוב, הגענו למסעדת "הבסטה" שממוקמת באחת מהסמטאות של נחלת בנימין, קרוב לשוק הכרמל. מסעדה שלא נראית "יומרנית" בלשון המעטה.. כפי שחן הגדירה, השולחנות נראים כאילו נאספו בכל מיני מקומות ברחוב, המקום בפנים קטן ממש, המזגן לא עובד (לשמחתי יש לציין) והתפריט כתוב בכתב יד.. המלצריות לבושות בצורה זרוקה יחסית והמקום כולו משדר שהוא נמצא בשוק…
מותר אגב לעשן בתוך המסעדה (אם אפשר להגדיר כך את הכוך הזה) כך שראו הוזהרתם.

התיישבנו, המלצרית ניגשה ישר והייתה סופר נחמדה.. קיבלנו תפריט, כאמור בכתב יד ולא אינדיקטיבי במיוחד (הסבר בהמשך). התלבטנו איזה יין נבחר אז המלצרית הציעה לנו לטעום והביאה 3 כוסות יין טובים בהחלט. בחרנו בריזלינג לבן מס 8 (?)  שהיה מאוד מוצלח ומעט מתקתק מהאחרים. המחירים אגב של הריזילינגים נעו כולם בסביבות ה130-140 ₪ לבקבוק.

התחלנו להתלבט לגבי התפריט (מורכב מ4 חלקים לזיכרוני- ים, בשר, צלחות קטנות וקינוחים),  המלצרית שוב הייתה ממש חמודה והמליצה מה כדאי ומה לא ממש… ( קציצות לובסטר- לא, בורקס סרטנים- כן).
בחרנו למנה ראשונה אינטיאס כבוש ולחם עם חמאה ולמנות עיקריות צלחת חיות מהים לי ולחן, סטייק לבן ו"נקניקייה שמנמנה" לבנים. כפי שאמרתי התפריט לא ממש אינדקטיבי ומלא בשמות כמו "אדום על שיפוד", "נקניקייה שמנמנה", "נתח מדמם" וכד'….כנראה חלק מהקטע שלהם.

לחלק הטוב- האינטיאס היה פשוט מדהים.. חן לא מתה עליו אבל אנחנו התאהבנו. הוא היה כבוש בצורה עדינה ביותר עם חתיכות לימון כבוש מלמעלה ובאמת היה מעולה.

 

הלחם היה מצוין והחמאה מטורפת.. היא אומנם לא הוגשה לפי "מדד החמאה של חן" אך אפילו חן נשברה כשטעמה אותה ואמרה שהיא פשוט מעולה.

צלחת פירות הים שלנו עלתה בסביבות ה160 ₪ והייתה תענוג צרוף. הפעם האחרונה שכל כך נהניתי מפירות ים הייתה לפני חמש שנים, בלונדון. קיבלנו שני סרטנים עצומים ומעולים, מלאים בטעם ואפילו אני הסתדרתי עם לפרק אותם… אגב, קערית לזרוק את קליפות הסרטנים לא הייתה… בנוסף היו 3 ג'מבו שרימפס שהטעם שלהם היה לדבריה של חן כמו טעם של לובסטר.. הם היו ענקיים ועסיסיים וממש טעימים. עוד היו בצלחת 2 תמנונים עצומים שאני אישית לא נפלתי מהם אך חן ןבן זוגה טענו שזה מעדן ולעומת התמנונים שאכלתי ביפן הם היו באמת הרבה פחות צמיגיים ומלאי טעם ותיבול. הדובדבן שבצלחת יש לציין היו המולים שנמסו בפה והיה נדמה שעשויים מחמאה- ללא ספק המולים הטובים שאכלתי בארץ. הרוטב היה חמאה, שום, יין לבן ועוד כל מיני עשבי תיבול. בהחלט יאם, נורא נהניתי!

 

ועכשיו לבשר- הסטייק הלבן הוגש לצד פולנטה וקרם פרש. אני חייבת לציין שאני בד"כ לא מחובבי הבשר הלבן.. אני מתה עליו בצורה של נקניק, בייקון, נקניקייה אבל כבשר הוא בד"כ יבש לי וחסר טעם.. הסטייק הזה לא היה דומה לשום בשר חזיר שטעמתי קודם לכן.. הוא היה עסיסי בטירוף וברוטב מדהים מדהים מדהים שכלל בעיקר שום  אין ספק שזו מנה שצריך לחזור בשבילה.

הנקניקייה הייתה עשויה היטב אומנם אף מפוצצת אניס, שזה אחד התבלינים היחידים שאני פשוט לא סובלת… תפריט לא אינדיקטיבי אמרנו? בשום מקום לא היה כתוב אניס אבל החבר'ה בהחלט נהנו ממנה… החלק המפתיע בכל המנה הזו היה הכרוב שהוגש לצידה (ששוב לא היה כתוב מצוין בשום מקום ) שהיה פשוט מעולה וכלל בתוכו בייקון- יאם יאם יאם.

בקינוח החלטנו ללכת על משהו קליל (למרות שבהחלט היה שם מבחר ואפילו ראיתי בתפריט מרק דובדבנים) והזמנו טראפלס שוקולד. הגיעו 6 טראפלס קטנים וטעימים וזה בדיוק מה שהיינו צריכים כדי לסיים את הארוחה הזו.
החשבון יצא בסביבות ה525 ללא טיפ, לא זול, אין ספק, אך גם לא בשמיים יחסית למה שאכלנו ולכמה שהאוכל באמת היה טעים.

לסיכום, זה בכלל לא משנה איך המסעדה נראית וזו כנראה הנקודה שלהם בדיוק, האוכל טעים וטרי בטירוף ואנחנו נחזור לשם בהחלט…!